דולצ’טו הוא זן ענבים שקשור קשר עמוק לאזור מרכזי אחד – פיימונטה שבצפון מערב איטליה. הבחירה של יפתח מובנת לאור חייו באזור, כי כשחיים עם תקציב סטודנטיאלי חייבים להכיר את הזן הצנוע ולומדים לאהוב את הנדיבות ההגונה והישירה שלו. יינות דולצ’טו נתפסים כתחתית הפירמידה באזור, ורק אחרי הנביולו האצילי ואחרי הברברה האריסטוקרטית מגיע הדולצ׳טו, בצניעות כפרית, הן מבחינת ציפיות והן מבחינת מחיר.

אם נתרגם לעברית את שמו, דולצ’טו יהיה משהו כמו “מתוקון“ או מתוק וקטן, למרות שבאופן אירוני הוא איננו מתוק כלל וכלל. הוא בהחלט ידידותי, עתיר פירות יער וטאנינים מודגשים גם אם הם לא מהזן השתלטן. האופי המחוספס קצת, אך הפירותי, מזמין לרובלהגיש אותו מעט צונן, במיוחד כשאוכלים איתו אוכל עממי כמו פיצה, פסטה ברוטב עגבניות, או שרקוטרי. אז ראשית, מברוק למי שהיה שם לאתר את כרם הדולצ׳טו ולשדך אותו ליפתח, זה באמת עושה חסד לשני הצדדים, כי מי היה יודע להוציא מעז דולצ׳טו יותר ממנו. שנית, גם בפרספקטיבה רחבה יותר, יפתח חתום כאן על פיצוח יפה מאד ברמת מרקם היין וניהול הגוף והטאנינים שלו. חמוש בניסיון ביקב מדבר, יפתח מגיע עם הבנה יפה ורגישות טובה כיצד לנהל מיצוי פרי תוך צמצום טאנינים והקטנת משקל, וכאן הוא הצליח לייצר דולצ׳טו קליל ומהנה מאד. זה יין שמתאים כמו כפפה לאקלים הישראלי ותפור על דור שלם שמחפש כיום בעיקר יינות לבנים ורוזה בחשש מכובדם של רוב היינות האדומים המקומיים. כי לא בכל יום אנחנו מחפשים יינות אדומים עתירי גוף ועץ, ויש צורך להרחיב את ההיצע המקומי של יינות אדומים קלילים, אלגנטיים ועממיים. הדולצ׳טו של יפתח בהחלט מוצא את מקומו בחלל הזה המזמין אליו ביטויים נוספים מאזורים, מזנים ומיקבים נוספים. זהו דולצ׳טו שמזמין שישתו אותו מצונן קמעא, שיגישו איתו שרקוטרי ומיני תקרובת פופולריים באווירה צעירה, קיצית משוחררת ושמחה כאילו אנחנו עדיין בשנות העשרים העליזות של חיינו.